באנג'י בשוק הכרמל

יש אנשים שמגיעים להרצאות כי הם רוצים להיות על הבמה. ישנם שמחפשים את ההוקרה והערכה. אצלי זה התחיל קצת אחרת. סך הכל, רציתי להפסיק עם החיידק ושמו קולנוע.

5 שנים לקח לי לסיים את "סופרסטאר" סרט דוקומנטרי שהוציא לי את החשק מלעשות עוד סרטים בחיים. סרט תובעני שהחל כמחקר אודות אנשים חריגים ונקודת המבט שלהם על העולם באמצעות קולנוע. אז הבטחתי לעצמי שזהו, לא נוגעת יותר במצלמה. בעריכה. ברעיון. הבטחתי לעצמי או אפילו לא מתפתה להגיד למישהו את המשפט ההרסני הבא: " תקשיב אחלה רעיון לסרט...כן בכיף ניפגש..."

יד הגורל רצתה שהסרט יגיע לאחד ממארגני כנס משרד הבריאות. בקול נרגש הציע לי לפתוח את הכנס עם הרצאה והסרט לאירוע השנתי במלון דיוויד אינטרקונטיננטל תל אביב. זה ממש יהיה להיט אמר במבטא אנגלוסקסי כבד. אני? אתה בטוח ? ראיתי עצמי מול מאות זוגות עיניים בודקות אותי. פחדתי להופיע בפני כל כך הרבה אנשים. "תן לי לחשוב על זה ואחזור עם תשובה" ניתקתי המשכתי להסתכל על טלפון נוקיה שלי כשאני שומעת את אמי נוזפת בי בתוך מוחי "אין דבר כזה שלא. ברור שאת יכולה. את חוזרת אליהם ואת אומרת להם שכן! את מרצה" ישבתי על הכורסא בבית הכפרי שהיה במבשרת ציון.

אז מה... סרטים זה OUT והרצאה זה IN.

פתאום משהו בי נדלק. אני מגיעה מעולם השאוביז. למדתי קולנוע. עבדתי בטלביזיה ככתבת ובמאית. פתאום משנה את כיוון המצלמה. אור הזרקורים הפעם עליי, הקהל מוחה לי כפיים, אני עומדת מספרת סיפור, אני עומדת בנינוחות ובביטחון על הבמה ומצחיקה את הקהל. איזה הרגשה נפלאה התמלאה בי. בטח, הרבה יותר קל להרצות מלעשות סרטים, כך חשבתי לעצמי. אז זהו מסתבר שלא כל כך. קודם קופצת ראש ואחר בודקת איך להתחיל לשחות. לטוב ולרע.

חזרתי לסלון. הסתכלתי סביב אוחזת היטב במשענת הכסא מבקשת להתייצב כשאני מרגישה את גופי מרחף כמו בתא הטייס. יש!!! אני הולכת להרצות, אני הולכת להרצות. קיפצתי וקראתי בקולי קולות. אבל רגע, מה אני הולכת לומר שם? במה אתמקד? איך מעבירים 5 שנים של עשייה חוויות תובנות ושיטה לשעתיים?! לא ידעתי מהיכן להתחיל.

שבועיים של הכנת טיוטות שעפו על הרצפה, טלפונים, מצגות, עוד ניירות. עד שנפלתי שדודה בשלוש לפנות בוקר שעות ספורות לפני ההרצאה שמתחילה בתשע בבוקר.

2005. בוקר 08:35. חניון ליד שוק הכרמל. תל אביב

מחזירה אתכם מעט אחורנית בזמן. תקופת טרום הWaze . ירושלמית מחפשת את הדרך לדרום תל אביב בפקקים וכביש סואן. מחפשת אנשים לעזרה ובקושי רב מגיעה לחניון כשריח מצחין של אשפה עולה משוק הכרמל. אני מרגישה את הלחות הדביקה, התסרוקת מאבדת את צורתה. אגלי זיעה מתחילים לבצבץ על החולצה החדשה. הטלפון מצלצל "כן אמא אני ממש מאחרת" מסתכלת על השעון ומתחילה לרוץ "עוד פעם את מגיעה בדקה האחרונה" אמא שלי נוזפת בי בטלפון "לא למדת את הלקח" אני קוטעת את שטף דיבורה "טוב אמא מה זה משנה עכשיו. במקום לעודד אותי את יורדת עליי. עוד רבע שעה יש לי הרצאה ואני ממש לא יודעת איפה המקום, ביי אמא" המשכתי לרוץ למיליון.

אני מסתכלת סביב מאיפה הכניסה? רואה גוש שיש ענק לבן. מגדל שן. מלון מפואר שמתריס בי. בואי נראה אותך קופצת באנג'י. נכנסת ללובי מפואר. נסחבת עם לפטופ כבד, ישן, מסורבל, מתנה מאבא שלי. מבחינה בשלטי ענק מפלסטיק "הכנס השנתי של משרד הבריאות" וואו זה ממש רציני הכנס הזה אני חושבת לעצמי. מתייצבת בכניסה ויושבות שתי בחורות נאות מביטות בי בחמלה "כן מאיזה משרד את?" נפגעתי. הן לא רואות שאני מרצה. "סליחה אבל אני מרצה. אילת אטיאס. אני לא יודעת לאן לגשת?" הן מסתכלות אחת על השנייה מצחקקות "ישר כנסי פנימה. האולם הראשון מצד שמאל" מרגישה איך כל הרעננות הירושלמית הצוננת שממנה הגעתי מתחילה לטפטף לה ולבצבץ על החולצה החדשה. נבוכה מכסה את החולצה ומשב רוח מקפיא מקדם את פניי בברכה.

שלט בכניסה לאולם "שיקום נפשי באמצעות קולנוע – סופרסטאר – במאית אילת אטיאס". צועדת במעבר ואצלי בראש מארש החתונה של מנדלסון. כסאות מרופדים בלבן. מסך ענקי. שולחן. לחץ. לחץ בחזה. הדופק עולה. שומעת את הלב שלי צונח. מעולפת גם מהחם ומההתרגשות. מסתכלת שוב על השעה. בתשע אני אמורה להתחיל. שום דבר אינו מוכן. לחץ הדם עולה ואני מזהה את הפחד. פחד להופיע מול קהל. דופק במהירות שיא.

אנשים מתחילים להיכנס ולהתיישב. מישהי שמציגה את האירוע מזכירה לי דודה נוקשה מסורקת בקפידה ומריחה ריח בושם כבד שגורם לי למחנק. אני מרגישה מנותקת וברקע אני מבחינה בקול מהדהד "בבקשה הבמאית אילת אטיאס" מישהו מזכיר את שמי... אני מרגישה סחרחורת קלה. מיקרופון נדחף לידיי והדודה מסננת בשקט "תתחילי". פנים מתבוננות בי. זה ממש לא כמו בסרט. שם האור מחשיך ואני לא רואה את התגובות. מסתכלת על האנשים שממתינים למוצא פי "שומעים אותי?!" אומרת בקול רם ומהוסס למיקרופון שמתקבל כצווחה שצורמת את אוזני הקהל.

עברו כ 10 שנים ומאז צברתי ביטחון, ניסיון, אלפי שעות הרצאה בכ 45 נושאים שונים. שאף אחד לא יספר לכם סיפורים, זה מפחיד מאוד לעמוד מול קהל ולדבר, נכון, אבל זה קסם. צריך לעבור דרך הפחד לקפוץ בנג'י והכל מסתדר וזה שווה את כל הפחד. הבשורה הטובה היא שאפשר גם ליהנות מזה ולעבוד ולהתפרנס מזה בכבוד.

טיפ !

כשמרצים במקום חדש, לערוך תחקיר אודות הקהל, המקום, אמצעי חנייה ולהגיע לאולם 40 דקות לפני תחילת ההרצאה.