"אני מאשים" (מקור) תורגם לשם "קצין ומרגל"
מאמר זה עוסק במכתב הגלוי שפרסם ב13 בנובמבר 1898 הוגה הדעות אמיל זולא בתגובה לילקוט הכזבים שהעלילו על אלפרד דרייפוס קצין יהודי באשמת ריגול שהתבררה כבדייה והובילה למשפט דיבה המפורסם בעולם. שנה מאוחר יותר יכונן בנימין זאב הרצל כתב ופובליציסט שסיקר מקרוב את הפרשה. שנה לפני שכל הפתרון הסופי שלו לבעיית היהודים שהועלתה לראשונה בקונגרס הציוני ה-1 העולמי. העולם צפה במשפט המתוקשר
רחוק מפאריז km 13,789
מה הייתם עושים אם עורכי הדין לא הצליחו להוכיח את חפותך. ובמקום ניקוי שמך נשלחת לסוף העולם שמאלה. גזרו את דינך לחיות באי בלב הים ששטחו 40 דונמים, גובהו 40 מטרים בלבד מעל פני הים, מרוחק 11 קילומטרים מגינאה הצרפתית ורחוק מהבית בצרפת. אי סלעי קטן באוקיינוס האטלנטי בקבוצת איי הישועה שאכן הגיעה כעבור שנים רבות של ניהול הליך משפטי. איך אפשר לפצות בתגמול כספי על רצח האופי, ההשפלה וההורדה בדרגה. בדיוק כמו השנים הרבות שבילה אלפרד דרייפוס יהודי-צרפתי קצין בכיר בצבא צרפת שנשלח בריצוי עונשו בלב אי באוקיינוס אי השדים (בצרפתית: Île du Diable).
שם ליצירה גמורה מהווה בסיס לוויכוח תמידי ביני לבין יוצרים אחרים שקיימים בתוכי ומחוצה לי. אפשר להעניק שם ליצירה שנולדה ממש עם היוולדה ויכול להיות שאכן פולנסקי התחיל את עשיית הסרט מהשם הממכר, הנחוש וחד משמעמי. במקורו "אני מאשים...!" בניגוד לכותרות עיתונים המדובר היה בכתב האשמה חמור נגד מולדתו, צרפת בשל פרשת דרייפוס שהתבררה לבסוף כשקרית ונושאת בתוכה פשע שנאה נגד היהודים. משום מה שם הסרט שונה כאשר נכנס לנמל ישראל וזכה לשם האמביוולנטי "קצין ומרגל". שם שמכיל בתוכו ספק גדול. דרייפוס ניהל את קרב חייו נגד הרפובליקה הצרפתית קרוב ל-15 שנים. כיום לאחר תורגם למשהו אחר לגמרי המשנה את התוכן של הסרט.
"אני, מאשים" (צרפתית שפת המקור). במאי הסרט עטור הפרסים והשבחים הוא רומן פולנסקי שעורר בנו השראה לביים וליצור סרטים בביה"ס סם שפיגל הממוקם בירושלים אך לב עשייתו בתל אביב.
כל תמיד צריך מורה אחד שיאמין בו ואצלי היה זה מילק (אמיל) קנבל ז"ל שלימד אותנו קולנוע דרך צפייה בסרטים נכס צאן צלולואיד.
אימפריות נופלות
בנימין זאב הרצל נכשל בבחינות הלשכה מה שהוביל אותו לחוג במעגלים סביב השאלה : האם אני רוצה להיות עורך דין? למעשה, הוא לא ממש אהב את עולם המשפט. אם נדייק לא אהב את אולמות בית המשפט. את תקופת ההתמחות שלו העביר כעוזר משפטי בבית משפט מחוזי בוינה. כעבור תקופה קצרה הוא החליט שזה לא בשבילו ופרש מעולם המשפטים. יכולת הכתיבה המופלאה של הרצל סייעה לו כשבחר להתמסר לעיתונאות, כתיבת מחזות וספרים. מאחר והתאהב בפאריז, התחנן בפני העיתון הווינאי "נויה פרייה פרסה" ככתב חוץ (יואב טוקר כתבנו בפאריז). לגמרי במקרה צפה וסיקר את תחילתה של פרשת דרייפוס, הוא נכח בטקס הפומבי המשפיל, בו נתלשו דרגותיו של הקצין והג'נטלמן. הפרשה הסעירה את התקשורת. הימים טרום מלחמת העולם הראשונה. בתקופה שצרפת אומרת לכם משהו אז כן המדובר בקצין בכיר בצבא הצרפתי היו אלו ימי טרום מלחמת העולם הראשונה באירופה. אי השדים (בצרפתית: Île du Diable).
תרגיל חפץ
שנה א' בלימודיי הקולנוע בסם שפיגל החלו בהבנה הוקדשו בחלקם לצפייה בסרטים קלאסיים מרביתם היו בשחור לבן. אמיל קנבל ז"ל המרצה הפולני שהזדהה עם ההיסטוריה של פולנסקי. שניהם התחנכו בפולין. רומן פולנסקי היה אחד הבמאים הכבד דיבר באריכות ובאיטיות על אמנות הקולנוע. דמות הקולנוען הגלותי המהגר מפולין הנציחה את תחושת החריגות בחברה הישראלית שהצמיחה דור חדש של מלח הארץ.
"התנאי הראשון לפיתוח קו תנועה הימנעותי בחיים הוא חוויה של נחיתות ביחס לאחרים. התנאי השני הוא הצבת מטרה מפצה של עליונות."[1] ד"ר אנאבלה שקד חושפת תופעה מורכבת של הימנעות מהשתתפות בחיים מלאים. במילים אחרות, כאשר אנחנו חווים כבני אדם כי בטבע אין עץ שמן יותר או סנאי טרחן, כי פשוט הם לא מרגישים ככה. בני האדם, כלומר אנחנו חשים פעמים רבות כקורבן ולעיתים בצדק רב כי אכן נעשה בגופינו פשע או חטא בנפשנו. ועל כך אין עוררין.
לעתים חולפות להן שנים עד אשר מישהי אוזרת אומץ באמצעות פרקליטה לומר משפטית בקול רם "אני מאשימה...!" לספר שוב את סיפורה של ילדה בת 5 עת חוותה התעללות מינית על ידי קרוב משפחה. ואת זה היא צועקת בשקט אחרי שנים שאזרה אומץ. מילים ששולחות אדם לכלא. קורבנות נפגעי עבירה פלילי פגשו אותי בפרקטיקום המשפטי שריכזתי את הפסיקה הרלוובנטית שהייתה בזמנו דלה ביותר.
התחושה הצורבת של הצרפתים בתם מלחמת צרפת פרוסיה הותירה תחושה חמוצה של כישלון. הם היו אבלים על הפסדם מול גרמניה במלחמת צרפת-פרוסיה. עשרות שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.
לאי השדים שולחים את מי שלא רוצים שיוותר על אדמת צרפת. עונש והגליה על עונשים חמורים. יש לנו תדמית מעט שונה על הבאגט הצרפתי והשאנסון שמתנגן עם מילוי כוסות היין מחבל אלזס לורן. דרייפוס שהיה קצין יהודי שנמצא כשעיר לעזאזל הואשם בעבירת בגידה לטובת גרמניה. במצב מלחמה העונש הוא מוות במשפט שדה. מאחר ולא היו שרויים עוד במלחמה התנהל המשפט תחילה בין כתלי המשפט הצבאי. טענו והוכיחו במשפט שדה פומבי, מפגן ראווה עבור מי שאינו ראוי לאמון הציבור. אלא שכמו ברומן בלשי, המרגל האמיתי הסתובב חופשי באין מפריע. "מוות ליהודים" צעק ההמון שעודד את קריאת הדרגות ושבירת החרב למרות שדרייפוס צעק בכל כוחו " אני חף מפשע".
במקום צרפתי אחר צעד לו בשקט פיקאר הקצין הבכיר הצרפתי בחיל המודיעין. אבנים רומאיות הדהדו את צעדיו. מאושר על מציאת החפרפרת והאיסוף המודיעין שחשף את הראיות הפורנזיות שקשרו בין כתב ידו של דרייפוס למכתב הבגידה. היה מאושר על הקידום שיתברר כקללה. הילך ברובע מונמארט הצבעוני הסמוך ליער פיגאל הידוע לפוקדי הלילה יהווה תפאורה קודרת לקריסת ערכיו ונאמנותו לצבא אותו שירת במסירות נפש. הוא נקש על שער הכניסה האטום לאמת שמונחת לפתחו. נשלח לפקח אך לא לאוורר את הרקבון משרד המודיעין העליון של הרפובליקה הצרפתית. מטפח עד הטפחיים. כניסתו למבנה המוזנח והמצחין שפכה אור חדש על המשפט המוטה נגד דרייפוס והתבסס על ראיות שקריות מיסודן.
13 שנים נדרשו לגלגלי הצדק לחשוף את שיבוש החקירה והטיית העדים. זה לא עזר לדרייפוס שנכפת מידי לילה בסד ברזל שהודק על רגליו. רעב קור השפלה ונתק מאשתו ומילדיו ומאחיו פייר שפעל ללא הפסקה לשחרורו. 13 שנים שבהם היה על אי בודד כשהוא ממיר מוות איטי זה על פני מוות בידי כרישים. משפט ותקשורת הולכים לא מהיום יד ביד. מכתב גלוי שכותרתו "אני מאשים...!" ("!...J'accuse"), פניה ישירה לנשיא צרפת פליקס פור. אמיל זולה סופר מוערך ואקטיביסט פוליטי פרסם מאמר גלוי בעיתון אורורה הפריזאי "אני מאשים, את קולונל...את שר ....את מחלקת המודיעין....וכן הלאה ולסוף קינח שהוא מודע לחוק הוצאת דיבה. בפרט ציין שני סעיפים על פי החוק הצרפתי ואף ציין כי הוא מוגן בפניו בשל העובדות המוכחות שלצידו. כעבור זמן לא רב מדינת צרפת הגישה כתב אישום לאמיל זולה. סיפור משפטי אינו מסתיים כאן. משפטו של אלפרד דרייפוס מתנהל במקביל למשפטו של אמיל זולה.
השנה היא 1894 מתפרסם מאמר בעיתון כי בגד במדינתו וריגל לטובת גרמניה. העיתון שפרסם זאת לראשונה היה "המילה החופשית" (La Libre Parole), בטאונו של העיתונאי האנטישמי אדואר דרימון. נפלאות הנקמה הובילה את העם הצרפתי ביקש לנקום על התבוסה לגרמנים במלחמת צרפת-פרוסיה בשנת 1870.
עובדה מעניינת ובשולי הדברים שהובילה אותי לכתיבת מילים אלו. לפני מספר שנים כשחיפשתי חומר רקע אודות הרצל הובילה אותי לרגע מכונן בחייו עת היה כתב בפאריז. הסרט שמוקרן בימים אלו באולמות הקולנוע זכה לשם אחר מזה שהופץ בצרפת. שמו הצרפתי של הסרט הינו "אני מאשים" הכותרת המודפסת של זולה. הסרט שזכה לעיבוד ושחזור בידיו של אמן הקולנוע שיצר את הסרט הקצר בפולין של שנות "שני אנשים וארון" (Dwaj ludzie z szafą) (1958).
המשפט המסוקר של דרייפוס מוצא את העיתונאי הרצל בפריז ניבא שחורות לעתיד היהודים וצפה בתגובת ההמון שקראה "מוות ליהודים" כשצנחו הדרגות ונשרו כל העיטורים ברוח השנאה. חמוש במודעות וער לרוחות הרעות שנושבות מוצא פתרון ליהודים. דוחק בו בקדחתנות לכתוב את מדינת היהודים תוך חמישה ימים, בלבד. 126 שנה אחר כך פולנסקי ישכתב קולנועית את פרשת דרייפוס ויעניק לה את השם המתבקש "אני מאשים". אולם, מסיבה שאיננה מוצדקת בעיני ומובנית עבורי שונה השם ביודעין בכל רחבי העולם פרט לצרפת את הכותרת "קצין ומרגל". האם המדובר בקצין שחשף את חפותו של דרייפוס והוא בעצמו מרגל במסווה של לוחם צדק או שמא טעות סופר בתרגום השם לעברית. למרות ששם הסרט לקוח מתוך הסרט "קצין ומרגל" בבימויו של רומן פולנסקי, המגולל את סיפור הפרשה, ומבוסס על הספר של רוברט האריס (שכתב את התסריט יחד עם פולנסקי). מקריאת הכותרת שמעטרת את פתיחת הסרט מופיעה המילה בצרפתית ("!...J'accuse"), כלומר "אני מאשים...!". מדוע אם כן שונתה ההיסטוריה ונעשה עוול נוסף לזכרו של אלפרד דרייפוס. קצין צעיר ומוכשר, מורשע ונקלע למסלול אימה במפת דרכים מסוכנת בארמונות השחיתות בצרפת של אותם הימים.
פולנסקי סופג ביקורת ונידוי ושילם בהגלייה מארצות הברית מהאדמה שבה אשתו האהובה השחקנית שרון טייט נרצחה באכזריות על ידי אנשי כת צ'רלי מנסון. הואשם באונס קטינה בת 14 בארצות הברית. זה קשה אך אפשרי להיות בבריחה מתמדת.
עוד בהיותו ילד היה בחדה ובמנוסה מתמדת מהמוות. ניצל מגטו וורשה. אימו נספתה ואביו בשנייה האחרונה ניצל. יחד הגרו בתן המלחמה לפולין. ערך גוגל מפנה לעשרות קישורים שקושרות את שמו לאונס, ניצול קטינות ומאמרי דעה פמיניסטים. אולם האם מתבקש כאן איזון בין שלל יצירותיו לבין העיסוק באנטישמיות בצרפת בימים אלו שגוברת גם בארה"ב.
אם כך, זהו סרטו ה 32 של פולנסקי ובשמו המקורי ריימונד רומן תיירי ליבלינג שנולד בפאריס ובגיל חמש עקר עם הוריו לפולין. פולנסקי זכה בימיו בפרסים סזאר הצרפתי, דב הכסף שוב על בימוי ואפילו באוסקר על סרטו הפסנתרן ב-2002. לימים האקדמיה הוקיעה אותו ושללה את הפרס שנתנה. כך שתהליך השפלה ונידוי מוכרים לו באופן אישי. הוא נטל על עצמו את המשימה לחשוף שוב לתודעה את סיפורו
סופו של דבר לחנינה שקיבל על עצמו דרייפוס לאחר משפט ארוך מעין כמוהו שנסתיים ב-1906 זיכה אותו בית המשפט מכל אשמה. שמו טוהר והוא הוחזר לצבא. אי השדים שאליו הוגלה דרייפוס זכה לביקורת ציבורית שהספיקה לשלוח אסירים עד לסגירתו הסופית בשנת 1946. אותה יד מסתורית שזייפה את המכתבים שיוחסו לדרייפוס בגין ריגול יצרה הד ציבורי מחודש אך עם טוויסט בעלילה. האם דרייפוס היה או לא היה מרגל גרמני.
[1] מתוך ספר העיון : "לקפוץ למים" / כתבה : אנאבלה שקד, 2019 מודן
