למות מפחד ולכבוש במה
בראיון שהתפרסם במגזין 'את' בסופשבוע האחרון, חושפת נינט טייב את ההתמודדות שלה עם חרדת קהל. הזדהיתי עם דבריה כמי שבעצמה עברה תחנות רבות במהלך השנים שדרשו ממני להתמודד עם יכולת הדיבור והעמידה מול קהל. אוסיף ואומר שהמושג מתייחס למכלול הכלים הדרושים לעמידה מול קהל ומצלמה. קהל אינו רק באולמות הקונצרטים אלא גם הממונה במקום העבודה או בפרזנטציה עסקית בפני משקיעים פוטנציאלים. הפחד לעמוד מול קהל תוקף אותנו בתחושה רגשית של חולשה ומתבטא בתסמינים של חולשה, צרידות ופיק ברכיים. נינט מתארת זאת : "היו המון מצבים וסיטואציות שבהם מצאתי את עצמי רועדת ממש, מהברכיים ומטה, לפני עלייה לבמה ולפני סדנאות ודיבור או הופעה מול קהל. זה עדיין קיים, גם אחרי ניסיון שנצבר במהלך השנים."
נינט היתה אמיצה דיה להודות שגם היא רועדת לפני הופעה. גם לה קשה העמידה מול קהל. גם אני מתתי מפחד להופיע בפעם הראשונה בכנס לפני שנים רבות ולעמוד מול מצלמה ולהכין כתבה. נינט חושפת את מה שכל האומנים הקטנים והגדולים יודעים זה מכבר – שהדרך להתגבר היא לעבור דרך הפחד. מה שאצלי עבד היה דמיון מודרך, שיפור מיומנות העמידה מול קהל. תרגול, תרגול ושוב תרגול. יכולתי לקצר את הדרך ולקבל אימון אישי או קורס לטיפול בפחד קהל במהלך השנים עברתי תחנות רבות שהכשירו והעניקו לי כלים עוקפי פחד. טכניקות שעוזרות לצאת מתוך מצבי מבוכה ולהישאר בחיים.
את הכלים הללו אני מעבירה הלאה ללקוחות שמגיעים אליי ומביעים חשש מלעמוד ולהצליח להשפיע על הקהל באופן מעורר השראה. אני משתדלת להרגיע למרות שלא תמיד זה קל ואומרת שזה טבעי ואם לא היו מתרגשים הייתי מאוד מודאגת. גם היום למרות אלפי שעות עמידה מול קהל ומצלמה. ראיונות עם אנשים מפורסמים ומשפיעים - אני עדיין מרגישה פרפרים בבטן ודפיקות לב מואצות. אתם יודעים מה, הפרפרים האלו מזכירים לי שאני אוהבת את מה שאני עושה ואוהבת את הקהל ממש כמו במערכות יחסים. לא הייתי מאחלת לעצמי שאאבד את התחושה הזו. אבל, עם השנים אני מרגישה הרבה יותר נינוחה ומאפשרת לעצמי לאלתר ולשחק עם הקהל.
היום אני בוחרת ללמד אנשים דחויים, בעיקר בעיני עצמם לעמוד מול קהל. אני עוזרת לאנשים עם הכלים שצברתי בחיי להתמודד עם הפחד מפני קהל. אני מוצאת שיש בעמידה מול קהל כח מרפא שמעצים ומזניק את החיים שלי ושל אחרים קדימה. מאפשר להגיע למטרות והיעדים בדרך מאתגרת מהנה ומלאה בסיפוק. אני אוהבת את הבמה ואת הקשר האנושי ובעיקר את תחושת הריחוף - "יש עשיתי את זה למרות ועל אף." בהמשך הכתבה נינט מדברת על הפחד: "זה מגיע ממקום מרוגש ולפעמים אפילו חסר ביטחון כי בסופו של יום, כולנו עשויים מאותם החומרים והשאיפה שלי בתור אמנית היא להיות נוכחת בכל דבר שאני עושה. הנוכחות הזו מכריחה אותי להסתכל להווה בעיניים וזה לא תמיד דבר פשוט בייחוד כיום, כשיש הסחות דעת מכל סוג בכל רגע ורגע."
אנחנו חוששים לחשוף את האני שלנו, את מי שאנחנו בגלל הפחד מלהיות דחוי. כל אחד מאיתנו סוחב צלקות מן העבר וחוסר ביטחון בנושאים מסוימים. כל אחד מאיתנו חווה ביקורות קשה מאנשים קרובים או רחוקים שערערו לנו את הביטחון העצמי. כשאני נגשת לבנות הרצאה היום אני מנטרלת את רעשי הרקע ומתרכזת בקול הפנימי שרוצה לומר משהו לקהל. הדרך לליבו של כל אדם היא אותנטיות. "כשאני על הבמה, זה כל מה שקיים באותו הרגע וההתכווננות הזו מכריחה אותי להסתכל בתוך כל העיניים הללו שצופות בי כרגע ומרגישות את כל מה שאני חווה. יש בי אחריות." ממחישה נינט את הבדידות והחשיפה שכרוכים בעמידה מול קהל תוך הפגנת בטחון עצום מבלי שישמעו את דפיקות לב. לצפות שזה יעלם לחלוטין זו תהיה הונאה ואשליה. להיות על הבמה עם בטחון דורש ניסיון מיומנות ושיפור על ידי טכניקות ממי שחווה זאת על בשרו ויודע על מה מדובר. לאהוב את הקהל זו מחויבות. לרכוש כבוד כלפי האנשים שבאו לשמוע אותך. אחיות כלפי הקהל שצמא לשתות את הידע שלך. לפני מספר ימים משתתף בהרצאה שהעברתי שתף בעצה שנתן לביתו "נכון או לא נכון...הפגיני ביטחון. אוסיף ואומר תאמין שהקהל אתך, בעדך.
היום בעידן הנראות הטכנולוגית לא ניתן להסתתר עוד מאחורי מקלדת אלא אנו נדרשים להוכיח יכולת עמידה בפני מצלמה וקהל. הדרך להתמודד עם הפחד העמוק ביותר מתוארת בצורה היפה ביותר לדעתי בשיר שכתב צ'רלי צ'פלין ביום הולדתו ה 70 : "כאשר אהבתי את עצמי באמת הבנתי שתמיד בכל הזדמנות אני הייתי במקום הנכון בשעה הנכונה ובדקה הנכונה ואז יכולתי להרפות היום אני יודע שיש לזה שם "הערכה עצמית." לפני שנים רבות למדתי קולנוע בסם שפיגל. שנה ראשונה למדנו את תולדות הקולנוע ועל הפרפקציוניזם של צ'פלין. הוא שלט בכל. בבימוי, בתסריט, בליהוק, בהפקה, במוזיקה, עריכה. הבנתם. דווקא ממנו לשמוע על קול פייסני מעיד על תובנה גדולה והיא להרפות.
"הדרך שלי להראות ביטחון גם כשאני מתה מפחד היא פשוט ליהנות ולזכור למה בחרתי במוזיקה (או למה המוזיקה בחרה בי), להתחבר לשורש הנשמה שלי ומשם זה כבר הולך ונהיה בהיר וקל יותר, כמו נשימה עמוקה שאת לוקחת כשאין לך אוויר". אני מתבוננת על הדרך האמיצה שעברה נינט בתקופת קריירה כה קצרה. לא פשוט להיות באור הזרקורים, ללכת עם האמת שלה וגם לאבד את ה'טייטל' הנחשק "המאמי הלאומית". "אני מזכירה לעצמי שאני לא מנתחת מוח, אין צורך להיות כל כך כבדים. הקהל בא ליהנות, וגם אני".
אני. להיות אני בכל מצב גם כאשר אנחנו עומדים מול במה חשופה. גם כאשר לא זכינו לביקורת שציפינו. גם כאשר לא זוכים לאהדה ותשומת לב לה ציפינו. גם בזמנים הקשים שאנחנו צריכים להרים את עצמנו לפרויקט חדש ולהציגו מול משקיעים או שותפים לעשייה. בינתיים איבדנו את האמונה בעצמנו. אז, דווקא במקומות האלו צריך ללכת דרך הפחד. להרגיש את מלוא עוצמתו, לעבור דרכו כפי שעוברים נחשול ענק. להיכנס דרך הפחד. להסתכל לו בעיניים ולעמוד מול המבקר הכי איום שלך ולומר "אני רואה אותך פחד אבל אני עושה את זה בכל מקרה. המבקר הנורא מכולם הוא אנחנו. לצעוק לשמיים : אני!
איש אינו יכול לעשות זאת לבד ויותר מכך ברגע. זה מצריך מאיתנו להתמודד עם הפחדים והשדים שלנו ולדעת שאנחנו יכולים לקבל הכוונה ועזרה. פעמים רבות מידי אני רואה שאנשים חוששים לומר שהם קיבלו ייעוץ והכוונה, משל המדובר בצרעת. נהפוך הוא ככל שאנחנו יותר פגיעים ורגישים אנחנו נצליח להתחבר אל קהל גדול יותר. להיות בעלי יכולת השפעה גדולה על קהל עצום ורחב מכפי שדמיינו. כי מתחת לכל שריון של הגנה מסתתר אדם שרוצה להבין איך אתה עושה את ולשאוב ממך כח והשראה.
מוזמנים ליצור קשר לפגישת ייעוץ 03-5222331
