כיצד לתפוס את החלל באמצעות הקול
עוצמת הקול: מותאמת לגודל החדר, קהל ולמסר.
קצב דיבור: בפני קהל צריך לדבר מעט יותר באיטיות מאשר בחיי היום- יום, על מנת למנוע בליעת מילים.
יש להימנע מדיבור מונוטוני, ולהשתמש בקול צלול לחידוד מסר.
הפסקות: ניתן לעשות הפסקה של שניה או שתיים להבדלה בין הנושאים במקרים רבים, ובהרבה מקרים עדיפה שתיקה קצרה בה תאספו את מחשבותיכם על פני גמגום או שימוש ב "אז...", "וכאילו..." "אהה..."
לכל אחד מאיתנו קיימת נקודת איזון ('באלנס') שבה הלחישה עובדת טוב יותר. עבור כל אדם היא משפיעה כך גם הדבר מתקיים עם מהירות הדיבור. ישנם אנשים שמדברים באופן שונה אבל בעיקרון אנחנו מדברים בקבוצות של מילים ובין לבין יש הפסקה. כך שאם אתם מדברים מהר בוודאי אמרו לכם כל החיים לדבר יותר לאט כי לא מבינים אתכם. העצה שלי היא לדבר אותו הדבר אלא פשוט להכניס הפסקות ('פאוזות') בין קבוצת מילים לשנייה והפסקות גדולות יותר. זה יצור שינוי משמעותי בדרך שבה תוכלו לתקשר עם הסביבה.
הגדרה של העברת מסר חזק מתאפיינת לעיתים במספר אלמנטים מרכזיים אחת מהם, היא השימוש במטאפורות על מנת להמחיש את הרעיון בצורה קונקרטית, ההיפך הגמור מהכללה. מעט כמו תהליך של יצירת ציור, למי שהתנסה בכך בוודאי יודע ש "לצייר תמונה זה גם להביע רגש". המשמעות העמוקה יותר היא שאנחנו רוצים להעביר רעיון עבור קהל היעד שלנו, אנחנו כאילו, מציירים תמונה או ציור ומתארים אותה בצבעים בעוצמה הטכניקה ועוד.
אז מה אנחנו צריכים לעשות לאחר שהנחנו את הצבע על הקנבס?
להמתין שהצבע יתייבש לפני שמציירים את הציור. להבין את מסגרת הזמן ולפעול בתוכה. כך שבעצם אם אנחנו מדברים צריך לאפשר לקהל שלנו לנשום- אם תרצו זוהי פעולת הייבוש. אחרת מה שיקרה שכל המסר שהעברנו לא ייקלט ויתקבל באופן מעורפל.
כאשר אנחנו מעבירים מסר חזק בקבוצת מילים חייבים לאפשר מתן הפסקה. כך שהקהל יוכל לבלוע ולהכיל את מה שנאמר.
אם כן השאלה הבאה שבוודאי אתם שואלים את עצמכם:
איך יודעים מה משך הזמן שצריך לתת הפסקה בין משפט או רעיון אחד למשנהו?
התשובה לכך היא להיות בקשר עין עם הקהל.
כלומר, לקלוט את שפת הגוף שלו ובכך לקלוט את המסר שהוא מעביר לכם. האם הקהל הבין את המסר או לאו. למשל : אם הקהל מסתכל למעלה או שמפנה את המבט שלו כלפי מטה כמייצג מעשה חשיבה והפנמה של נושא ומסר שהועבר. תמתינו מעט תאפשרו לאוויר להכנס בעד המרווח שנוצר בינכם, עד אשר הם יחזרו להביט ולהישיר אליכם מבט. המחווה הזו תעיד ותאשר, שהם חזרו להיות בהקשבה מלאה וממתינים להמשך. זהו רמז לכך, שהם מוכנים לקלוט מסר נוסף. הדרך להפנים זאת היא על ידי תרגול של שלוש הפסקות ארוכות כאלו בהעברת מסר אחד. כך תוכלו לדעת האם הם זקוקים לקחת הפסקה להפנים את הנאמר.
דוגמא נוספת שממחישה נקודה זו, היא כאשר מספרים בדיחה לקהל. הקהל צוחק. אתם לא מדברים מעל גבי הצחוק אלא נותנים לו להסתיים באופן טבעי. שימו לב כיצד אנשי הסטנד-אפ שולטים בכך ומאפשרים לקהל לסיים לצחוק. הסיבה לכך היא שאם הקהל עדיין לא סיים לצחוק ואתם נכנסים בקבוצת מילים חדשה הם יפספסו את הבדיחה ויותר חשוב מכך את המסר. לכן במקרה כזה צריך להיות בהקשבה לאנרגיה שזורמת בקהל. אתם יכולים לראות מתי הם סיימו ואז אתם יכולים להמשיך.
אפשר לראות כיצד ג‘רי סיינפלד מלהטט עם הקהל בקישור הבא
לסיכום, כל רגש אחר שאנחנו רוצים להעביר לקהל, עובד באותו האופן. צריך לקחת הפסקת זמן כדי לנשום. צריך להקשיב ולראות את האנרגיה שקיימת באולם ולראות שאכן התהליך עובר אצל הקהל. לבדוק, האם הקהל הפנים את מה שאתם אומרים? המתינו, עצרו רגע ורק אחר כך המשיכו.
